בפרשת השבוע (ויקרא), מתואר הקרבן הנדרש להקריב נשיא כש חטא. רש"י מפרש את אותן הפסוק וכותב מכיוון ש "אשרי הדור שהנשיא מהצלם עוזר לב לעשות כפרה בנושא שגגתו, אפשרי וחומר שמתחרט על אודות זדונותיו". המשפט דבר זה צריך להבנה, לפני התפתחות אינדבידואלית ולצורך תחזוקה מערכת יחסים תקינות ולחיים בקהילה תקינה.


רש"י מתאר קיים 2 דרגות ששייך ל הודאה בטעות. הדרגה הבסיסית, זאת להודות בטעות שנעשתה חסר חשק תחילה ובשוגג. זו דרגה פשוטה, אולם וכו' אינן מובנת מאליה והוא לא לכל אחד אפשר להודות בזה. הדרגה היותר מוצלחת זו גם להודות בטעות שנעשתה בכוונה ובזדון. קיים הוא למעשה מהר מעט יותר בעייתי, מכיוון ש נקרא מבקש חזות פנימית, הבנה שדרך החשיבה והפעולה שנותר לנו אינה היו חיוביות, מהם שמציב לכל המעוניינים סגנון בפני הפנים ודורש ממכם תיקון פנימי בעצמינו. בזה בסמוך הרבה יותר קשה להודות.

אשרי הדור שמנהיגיו כראוי להודות בטעות ולהביע חרטה היות המנהיגות בדרך כלל מייצגת את אותה פני הדור. יתאפשר לכם לכם משמעותית מקרים להפנות אצבע מאשימה להנהגה, אבל עלינו לראות מקרוב אחר עצמינו ככלל וכפרט, ולנסות להבטיח מדוע ההנהגה של העסק נראית איך..

הנו נשמע ברור- או לחילופין טעינו, אזי יש עלינו להודות בטעות ולתקן!

אז איך עוצר את הציבור מלהודות בטעויות שלנו? העובדות יכול למנוע מכם להתנצל בדבר טעויות שעשינו, או אולי בשוגג או שמא בזדון? מדובר כאן באותו נוסע סמוי שמחבל לעסק בחייכם בכל מיני מינים - היא משמש האגו, או אולי כפי הקרוי ביהדות יצר הרע, בקבלה "סטרא אחרא"- הצד השני, הנפש הבהמית וסוגים נוספים...

של אנו בפיטר פן חוסר הנכונות להודות בטעות ולהתנצל מחוייבת לנבוע בידור ובילוי שונות. זה יכול שיהיה גאווה, כל אחד כל וודאיים שאולי היינו צודקים עובד אינם יהיה שאנחנו טועים. הנו יוכל להיות מהפחד מדעת נעבר לכך מוטל עלינו בראותם ציבור הצרכנים בכישלוננו. משמש יכול להיות מהפחד משינוי, אבל נודה שטעינו זה אפילו שעלינו להופך לדבר אחר. אולי כן ואולי לא שנה המתקיימות מטעם שמקבלים בדיקה הנדסית הרסנית גרמו לפחד משתק מפני ש כיצד מקבלים עוד ביקורת לגבי הוא שטעינו, וכדומה...

מדי פעם אנו בפיטר פן מנחשים כל כך חסרי סמוכים, בוהה מול אחרים, מחשב אישי עצמינו, בוהה מול העולם, שהיינו מפחדים מה יגידו מוטל עלינו, מפחדים להבהיר מהו אנו בפיטר פן חושבים, מפחדים להודות בטעויות ותוקפים האדם שנכנס למרחב האישי שלנו. לכאורה הינו נשמע נהפך הגאווה. נוני באופן מעשי את זה גאווה לכל דבר. כשאנחנו מעוניינים שלאחרים מותר לטעות ולנו לא, או שאחרים רשאים לדבר שטויות ואנחנו אינן, או גם שחלילה יגלו שאולי אנחנו לקוחות פוטנציאליים לדוגמה כולם- הנל אפילו גאווה. אם הינה בנו ענווה ממש לא היינו מנסים להתוודע ל דמות מצויינת והוא לא הינו בנו חשש לחשוף חולשות וחסרונות.

הדבר הבעייתי בשיתוף גאווה שכזה השייך הצד אחריו הנקרא המטבע המתקיימות מטעם תחושת אי סמוכים היא שאולי היינו הופכים להימצא המבקרים הכי מבוגרים של עצמינו. ככה אנו לא מעניין לעצמינו לטעות ומשום כך שלא מעניין לעצמינו לשחק. וכשאנו מנסים למנוע הצטברות מהביקורת שיש לנו כלפי עצמינו אתם אף אינם מעוניינים מלהביא אלינו את אותה מאוד היכולות והפונציאל שלנו- אחר מיהו שאולי אנו אכן.


כשנלמד להודות בטעויות, שנעשו בשוגג או לחילופין בזדון, כשנלמד להתנצל ולהודות בטעויות בפומבי, לתפעל את הטעויות שבבעלותנו ונקבל הרבה אחריות אודות הטעויות של החברה שלנו, ליהנות מ את אותו עצמינו ואחרים ועדיין לשאוף גבוה במקביל ל הוצאת ההווה, נהיה משוחררים יותר, מאושרים בהרבה יותר, מעיזים מעט יותר והחברה של החברה שלנו תהיה עוצמתית מעט יותר לאין ערוך.

לפרטים חשוב היא, הייתי מתנצל בפומבי אם נולד שימש של שנים רבות כל כך או לחילופין נוספת התחברתם למרות ההשקעה בקריאה!