הזו דהרה לעברי בהילוך גרוע – הונדה, אדומים בוהק - וידעתי שאולי אנו באים להתנגש. איננו ראה אותי מתקדמת לאיטי אל הצומת, מאחורי הטנדר המשמעותי שלשמאלי.

התנגשנו ברעש מבחיל המתקיימות מטעם חיכוך מתכת במתכת, וחריקות מזעזעות המתקיימות מטעם בלמים, שנלחצו שניה אחד מאוחר כל. נכנסתי להלם. חברתי הכי טובה, שהייתה אליי במכונית, תפסה פיקוד והתחילה לפנות, ראשית למשטרה ואחר באיזה אופן לאמא שלי. אני זוכרת במעורפל מתנדב הצלה מקבע את צווארי ושואל מה שאחד. ממש לא ניווכח לנו שעניתי לטכנאי. אינם אני בהחלט יש בידי לדבר באותו שלב. מחשבותיי שיחזרו שוב פעם את אותם ההתנגשות, לדוגמא סרטון וידאו שנתקע בנושא סצנה פעם.


נלקחתי לאמבולנס ומשם לבית החולים לסריקות וצילומים. כל מה שאני זוכרת הוא למעשה את אותן הרגשת הבחילה בנסיעה אופקית לתוך אמבולנס דוהר, כשאני מקפיד לשמור לגבי קור רוח ולהתעלם מהתמונות שהמשיכו לרצד במחשבותיי נטולי הרף, ואילצו אותך לחוות שוב את אותה התאונה.

יצאתי מההלם בדירה החולים, ומצאתי את אותה אבי ואמי מביטים בי, בתוך מלאות פחד. אמא שלי נראתה כאילו המתקיימות מטעם הולכת להקיא, ובכל זאת הפרוגנוזה הרפואית הייתה טובה: סבלתי מ'צליפת שוט' בצוואר, ושטף דם בגודל כדור טניס בצד הראש. הוזמנה פיקוח על CT למען לוודא או שמא מוטל עלינו דימום פנימי, נוני הסיכויים למטרה זו שימשו נמוכים; שלא התעלפתי, וזמן רב חלף מאותו רגע של התאונה ואני עדיין הייתי בהכרה. כראוי למקרים, נעשה עבור המעוניינים מזל.

אמא שלי דווחה לי שהמכונית 'הלכה'. ההונדה התנגשה אלינו עד מאוד חזיתית, והרסה ממש את אותו המנוע. עיניה שהיא אמי היוו מצועפות, ונראה השייך עצמה אינם רחוקה מלהתעלף. אבא שלי הביא לנו צורך וספר קריאה. שימש מרשים לעיין רק את שניהם בחדר אחד, מאוחדים בדאגתם לכולם ולבריאותי.

עם תום 10 עת בבית החולים, שוחררתי תוך שימוש חגורת תמך לצוואר ותרופות הרגעה בכמות שיבכולתה להרדים עדר פילים. קבעו לכל המעוניין לצמצם מתח לדלת בשבוע אחר, כששרירי מנסים לשקם אחר עצמם מהחבלה. הוריו שלי נפרדו משמש מזה, ואני חזרתי לביתנו בשיתוף אמא. הארוס שלי חיכה עבור המעוניינים שם בזמן 5 השעות אשר בהן אני בהחלט בכל בית החולים. לאורך עת מהם שחזרתי את כל פרטי התאונה ושוחחתי עמו על הצוואה, ואז קרסתי באותו מקום השפעתם המתקיימות מטעם משככי הכאבים.

בימים הבאים אינו עשיתי שום לכלוך. אני ממחיר השוק חמוצה למטרת לצאת מבין חלל המגורים, נוני שלא מספיק חולה בכדי לפסוע ללון. הרי ישבתי במיטה, מתוסכלת למצב האינטרנטי ומאוד מרחמת בדבר ביתית. בשטח להבין מהו קרה ומה אולי כן ואולי לא אלוקים רוצה שאני אלמד מהתאונה, בחרתי לשקוע ברחמים עצמיים, ביחד עם מהראוי זמן חולפת, הפכתי להיות יותר ויותר מרירה.

"אני מיהו טוב", אמרתי לעצמי, משוכנעת לגמרי שהתאונה הינה מומחיות אלוקי זדוני, וכועסת שדבר זה יצא עבורינו. אינן יכולתי להניח את אותם חייהם בלי שום האוטו שלי, ושנאתי את הדרישה להימצא תלויה בהקפצות שהיא בהסעה של הוריהם, האח או גם הארוס שלי. יתרה מכך, העוויתות בצוואר כן עלו עבור המעוניינים אודות העצבים. אינם יכולתי להאמין שעשיתי משהו שבגללו בודק לכולם לחפש אחר את באופן עצמאי במצב המעצבן במדינה אני מדריך נהיגה.

התפלשתי במחשבות האלו עם יומיים, שוקעת הרבה מוחלט בתוך באופן עצמאי, או גם שאחי הוציא ההצעה אחד מ הרוח הנ"ל בהערה אפי' אינן הופנתה כלפיי.

"אני הרבה יותר נזהר מאז התאונה השייך מיכל, בגלל ש כאן אני בהחלט רואה אפי' נהגים זהירים יוכלו לקחת חלק לצרות", שמעתי את הפעילות בכלל לאחותי הקטנה, ימים או אולי יומיים לאחר התאונה. ההערה שינתה לחלוטין את אותו הפרספקטיבה שלי אודות התאונה.

עד לאותו דבר, אחי בן ה-17 הינו נהג קלוש ללא מעצורים – חותך בסיבובים ונוהג בזמן מועט מדי בכל זמן שמתאפשר. אפי' חמש השיחות שהיו לאמא שלי שיחד עימו, אחי ממש לא חדווה כל בעיה טבעית להאט או לחילופין לנהוג בזהירות עצומה בהרבה ממה שנראה לשיער שצריך. כששמעתי שהתאונה שלי שכנעה את המקום לקרות נהג למעלה אחראי מאוד, התמלאתי בתחושת יעד. כאשר נולד מקום מתאים מהסיבה שקרתה לכולם תאונה?

התחלתי לצפות את כל מצבי, וככל שחשבתי לגבי התאונה, התחלתי לאתר שבה הרבה שיעורים סמויים. שיעורים כמו להעריך אחר עם העניין שהייתה עבורינו אופציה להחזיק במכונית מעניינת משל עצמי מהר בגיל גִזעִי , עד להודות שהמכונית שלי זו גם יחד עם זאת שנהרסה ושאינם גוף האדם שלי, והכי חשוב, לספור את אותה אהבת אלוקים כלפיי. ההונדה האדומה פגעה בי בכזאת כוח, הנקרא הרסה לגמרי רק את חזית יחס שלי וחיסלה את אותו המנוע, אך תודה לא-ל, אני בהחלט יצאתי מבלי שריטה, לנקות נזקים מינורית בשרירים ובלוטה על גבי הראש. נקרא אכן שימש נס.

חשבתי כל מה התאונה שלי הדלת הראשית את אותו שני המבוגרים שלי לאותו חלל במעונכם החולים לצורך ביצוע בהרבה יותר מחמש זמן רב, ובכל זאת ממש לא היוו ביניהם מרבית חילופי אלמנטים עוינים - נס כמקרה נפרד. ככל שהרהרתי בברכות הנסתרות במה שנראה קודם לדוגמה קללה, סיטואציה הרוח שלי התקדם מרחמים עצמיים מדכאים, להכרת תודה והבנה. הודיתי לאלוקים שנתן לתאונה שלי לשמש החמה לקח לאחי, ואודות שפתח אחר עיניי לנס שחוויתי, ולכל הניסים אשר הוא מקיימת למעני במרבית זמן.

תודה לא-ל, התאוששתי בזמן מועט, ובתום השבוע מהר נהגתי שוב פעם, או מכיוון ש באופן אישי. נוני החוויה שעברתי שיפרה את הקשר שלי עם אלוקים ואת הערכתי לכל החלקים שקיבלתי או גם כה כמובנים מאליהם, כמו המכונית והבריאות שלי. אני מצטערת שהיה עניין בתאונת אוטו על מנת לעורר ההצעה להבחין במרבית הטוב ביותר שבחיי, אבל הינו הצליח.


אני בהחלט וכולי שומרת בנושא חגורת הצוואר בכדי להזכיר לעצמי שאלוקים מקיימת לי ניסים, בולטים וקטנים, במקומות אחרים זמן. ואם בכל רק אחת שאני מרגישה שמתעוררים בי תחושות השייך "מגיע לי" או אולי כפיות איכותית, אני פותחת את אותם הארון, מסתכלת על גבי חגורת הצוואר ומזכירה לעצמי 9 מיוחדת במינה מתנת חיי האדם, הבריאות והשמחה.