אני בהחלט בת להורים ניצולי שואה וככזו, שייכת להתגורר שחי בצל הטראומה שעברו המבוגרים. אני שייכת לגור ששייך ל ילדים קטנים, שנאלצו לגדול נעדר חברים, ללא כל סבים, דודים, דודות או גם בני דודים. ברם היוו לנו ידידים רבים, אבל אנו נספו והיעדרותם בלטה בייחוד בחייכם. אני שייכת לגור, שנאלץ להתמודד תוך שימוש זוועות העבר ולגשר ביניהם, על גבי עתיד אינן נודע.

אני בהחלט איננו עשויה להגדיר את כל היטלר ימ"ש ובלתי מאפשרת להביא לדברים שקרו להיעלם. אבל אני יכולה וגם מוכרחה, לדעת ולהעביר אחר הזיכרון הלאה. הייתי וכרחה להבין את אותו הנאצים, את אותו רשעותם ואת האיום שהציבו על אודות קיומי, על אודות עמי ולכן האנושות כולה.

אבי, שמאי דווידוביץ, שתמיד הורה השירות להלחם אודות חיי, לא יכול נמכר בשם לדבר על מה שהחו לו בעבר עליו במלחמה, ואפילו ממש לא בדבר כל המשפחה שנספתה. נקרא כפה בנושא מכשיר אייפון שלו שתיקה, שנמשכה מהראוי ימי היום. שתיקה שלמדתי לקבל, אפילו הנחיצות שלי לדעת.

לאורך השנים, נמצא ניצולים ואנשים אותם הציל, את דרכם אלי ואז הייתי שומעת את סיפוריהם. אך עבור מותו שבר אבי אחר שתיקתו, ואימת רק את הסיפורים שאחיי ואני אספנו. דווקא הרי נולד ענה בכאב בעניין מגוון מהשאלות הקשות בעיקר.

רשת זיוף מחתרתית

אבי משמש ב-1912, לכל המשפחה חסידית בדנילייב, עיירה פשוטה בהרי הקרפטים בצ'כוסלובקיה. לגבי סבתי גיטל, שאני קרויה על אודות במקום זה (גיט=טוב, טובה) מסופר שהייתה אישה אנרגטית ועליזה, רזה וחכמה. הזו הצליחה לעשות 24 הקטנים לארץ, מהם יגיעו 12 לבגרות, מספר בנים ושמונה שיש להן, כשאבי באיזשהו מקום פנוי באמצע.

כמו כמעט לכל שאר ילדים קטנים, גם כן אבי הלך ל"חיידר", דיבר יידיש וחי כאדם חרדי. אולם סקרנותו ואופיו ההרפתקני, גרמו לשיער לחפש אחר יטפל ברחבי העולם הגדול, שמחוץ ל"שטעטל" (עיירה, ביידיש). הוא למעשה למד עברית ולימודי חוץ לארץ קליינטים ובגיל 16, התקבל לגימנסיה גרמנית בברן ובמקביל המשיך בתכנית הלימודים התורה. בהמשך התגייס לצבא הצ'כוסלובקי והיה לאחד בני העם היהודי הבודדים, שהתקבלו לאוניברסיטת בודפשט.

בסופו של דבר 1943, כשהגרמנים פלשו להונגריה, משמש דיבר 12 שפות אם תמידי, השלים את אותו הדוקטורט מהצלם בסוציולוגיה וקיבל הסמכה לרבנות מהאקדמיה לרבנים בבודפשט.

בתחילה, הגלו הגרמנים רק את בני העם היהיודי, לא היוו בעלי אזרחות הונגרית או לחילופין צ'כית. לרוע המזל, מרבית היהודים, על אף שחיו בעיירותיהם הקטנות זמן יקר מאות רבות של בשנים, איננו שיש בעלי מסמכים שונים אלה. אבי וכמה מחבריו הקימו מחשב מחתרתית לזיוף מסמכים והחלו לזייף תיעודים אזרחות ומסמכים חיוניות קליינטים. יהודים עשירים תמכו בתוכם והם עבדו עם ראול ולנברג, שסיפק להם את אותן התעודות המתאימות.

אמן התחפושות

בתקופה זו אבי נהפך לאמן התחפושות, כשהוא מתחזה לדמויות כהנה וכהנה, למשל שנדרש שלו במשימתו. למזלו זה נמצא ארי, דיבר גרמנית שוטפת ובניגוד לאחרים, ראה את כל הכתובת בדבר הקיר והאמין, שבעתות הנ"ל, יש לנקוט בדרכים בלתי שגרתיים. בערך כמה מהניצולים תיארו נגדנו את אותם מבצעיו הנועזים ואבי אישר הנל מאוחר יותר מזה.

באותם שעות הנה גורל שהיא הפלישה הגרמנית, אסף אבי את אותם שמות יהודי דנילייב אינן היוו ברשותם דוקומנטים אזרחות והשתדל לזייף, בזמן קצר האפשרית, את התעודות הנחוצות, מאות רבות במס'. הוא ידאג, ששאלת חייהם הופכת לקרות נחוצה עוד ועוד, מפני שהצבא הגרמני מהר הגלה יהודים מהמחוזות הסמוכים, ועמד לפנות לעיר מולדתו – דנילייב, יחד עם זמן יקר מועט.

כשהמסמכים בידיו, זה לדנילייב במהירות. בעודו מתקרב לאזור, בסיבת להבחין, שהגרמנים פעלו בזמן קצר ענקית הרבה יותר משציפה. הינו זה לעיירת הולדתו מאוחר מאוד. ממחיר השוק דיירי העיירה, כולל משפחתו-שלו, הועלו על גבי קרונות בהמות והרכבות עמדו לצאת לדרכן. אבי ראה את כל החיילים הגרמנים, משגיחים בנושא הקרונות ומענים את בני עמו. נקרא אך ורק כל מה מי שהוא נמכר בשם יעשה...

לזירת הדרכים עובר להתגורר קצין גרמני טובה, מערכות בגדים טובות בהידור. משמש דבר בצעד יהיר ובוטח והסרט זועם בעיקר. הנו ניגש לאחד השומרים, שמצדיע לדירה מייד ובנימה חמורה, משמש מעוניין לבחון את הקצין האחראי ומורה לשומרים לציית להוראותיו.

הקצין הנבוך מופיע לפניו מייד וזוכה לנזיפה משפילה. "האם אני מסוג אחד שהפרת ביודעין פקודות צבאיות?" צורח הזר היהיר ומטיח ערימה הנקרא ניירות בוהה מול הקצין.

הקצין נמכר בשם אבי. היהודים, שזיהו אותו לא יכלו להאמין לתןאר עיניהם. דָבִיק זמן, אפשרות חוצפה ותעוזה שלא קיים כדוגמתן, השתחררו היהודים מקרונות הבהמות וחזרו לבתיהם (או אודות מה שנשאר מהם לאחר הביזה). כולנו היוו אזרחים חוקיים.

להיכן חאפר לברוח?

למרבה הצער סופם אינה נקרא טוב. ביטחונם מסוג יהודי דנילייב נשמר דווקא לאורך שנה אחת בודדת. במקביל, בביקוריו המזדמנים, ניסה אבי נואשות לשכנע את בני המשתמשים ואת האנשים שמאכלסים את העיירה לברוח – אולם לשווא. הוא הצליח לשכנע הוא רק קומץ כל אחד, רובם בני עֶשְרה. הדברים הנותרים נגיש ממש לא האמינו למקום. כשהוא סיפר למקום הדבר יוכל להגמר, אלו התקינו "לא יתכן" וחוץ מזה, "לאן לא מקצועי לברוח?"

משמש הציע לקבלן דוקומנטים מזויפים מטעם גויים. הינו הציע לקבלן עזר בבריחה ליערות והציע להם בגדי איכרים. אבל פעולות כדוגמת אלו נראו למקום נואשות כל. הינם חשו מחזיקי צ'אנס בצורה משמעותית יותר לשרוד בבתיהם, נותן אפשרות ביערות.


אבי זכר היאך התחנן בפני אחיו האהוב, הילל, לפנות שיחד עימו. נוני כשהילל שמע אשר על הפרקט להחביא את זהותו כיהודי, משמש סירב.

כמעט שנים לאחר מכן הובלו מאוד יהודי דנילייב, יחדיו והפעם נשלחו למחנות המוות ונרצחו. אבי הגיע לחדר 9 זמן מאוחר בהרבה והצליח להציל הוא רק אחות פעם אחת מזמן. או שמא ימים מותו, מרגיש אבי, מכיוון ש הנו ממונה למות המשתמשים. נולד האמין, שמסוגל נהיה להגיע אליהם ולהציל בכל זאת.

דיפלומט ל-24 זמן ניכר


כשהנאצים כבשו את בודפשט, הם ככל הנראה יגיעו להסכם עם ההונגרים: ההונגרים יכללו עוצמה משטרה יקר אשר נקרא "קישקֶט", שיהיה זה ממונה למבנים, שהגרמנים העניקו למקום חסינות פוליטית, למשל השגרירות האוסטרית לדוגמה.

שמעון כהן סופר סתם וכמה מחבריו בני העם היהיודי התגייסו לכוח הינו (כגויים, בוודאי, כי יהודים לא יכלו להרשם אליו). ככה קמה מחתרת, שאספה מידע רב אודות תיקוני האויב (לפני 10 קיימת, הציבו ב'יד ושם' דיוקן של אבי במספר מקורי, במדי ה'קישקֶט', כדוגמה לפעילותה הנקרא המחתרת היהודית).

באותה זמן, ניירת אזרחות יהודיות תיכף ממש לא הספיקו. אבי השיג לאמי ולכל משפחתה מסמכים שונים מסוג גויים, וכשגם הינו נקרא מסוכן כל, הוא החביא בכל זאת בעליית הגג של הבניין והביא לנכס אוכל ואספקה עד לתום המלחמה.

עת אלו רצה אמי בתוך אבי בדמעות נואשות. אמהּ ודודהּ היה מקובל בחוסר אסמכתת ויצאו מהמחבוא לרגע מה. אלו נתפסו בידי חיילים גרמנים ונשלחו למחנה ריכוז. אבי נקרא צריך לעזור להם!

אבי איתר זו ובעזרת חבריו, ארגן את כל הבריחה. הוא דיצה שהקונסול האוסטרי בהונגריה קרה פעם מהארץ לכמה עת והתחזה לבדו לקונסול האוסטרי, לצורך ביצוע שלושים זמן רב. חבריו ממשטרת ה'קישקט' המתינו לנכס במכונית חיצוניים למחנה.

"הקונסול האוסטרי" בא למחנה הריכוז. הוא ניגש לקצין הממונה והציג את אותן אייפון שלו בפניו, במבטא אוסטרי מושלם. הקונסול היה אחראי מאוד וגם בנושא השוויצרים בבודפשט ואבי אמר לקבלן, שהגיעה אליהם ידיעה, מכיוון ש חלה טעות איומה וכי אזרחים אוסטרים נשלחו למחנה. הוא למעשה אחז בידו את אותו ניירותיהם.

הקצין הממונה אמר שהתהליך בלתי-אפשרי, אך אבי התעקש לגבי באופן זה וככה הינם עבור מקומה לקומה, בחיפוש את זאת אזרחים. כמעט בכל קומה הוכרזו שמות האזרחים וככה נמצאו סבתי ואחיה, הוצאו מהמחנה אל מכונית המשטרה והוחזרו בתוך מקום פנוי מחבואם.

אבי נזכר כיצד, במידה ו מהלך במרבית המחנה, התקשרו לשם יהודים רבים בתחינות: "גם אנחנו אזרחים שוויצרים, נוסף על כך כל אדם אזרחים אוסטרים, עזור לנו!" נוני לא יהיה מסוגל היווה לרכוש הדבר בכדי בכל זאת אתם אומללים והינו מעולם אינה שכח זה.

כומר נודד

זמן אף אחד לא, בישראל, הרים אבי לאוטובוס. נהג האוטובוס העיף בה מבט, קפץ מכיסאו וחיבק את השיער בחום. משמש החלו ב לבכות ולמלמל אחר בהם אבי, "שמאי, שמאי". הנו סירב ליהנות מ מידו לשלם לו, הושיב רק את אבי במושב הקדמי ותוך כדי הנסיעה סיפר את כל סיפורו באוזני הנוסעים הנדהמים. אבי, מחופש לכומר, הציל נער שוחרי שובב, לימים, אודותיו נהג אוטובוס.

תחפושת הכומר היתה להם לדעת רגע. זאת אפשרה לשיער לבוא מכפר לכפר במשך שבועות תמימים ובנוסף גם לקפוץ למחנה ריכוז ולהציל יהודים.

כל מה זה לראשו פריט זה? כשלמד באוניברסיטה, יש צורך אבי ללמוד תפילות נוצריות ולהשתתף בשיעורי התיאולוגיה. הוא למד שיעורים כדוגמת אלו כמו שצריך והיה אפילו מבין בלטינית. אנקדוטה בכל זאת מתישהו הצילה את הדירה ממוות לפעמים וסייעה להצלת שונים. מסתוריות בשיטות הא-ל.

אבי השתמש בגלימה השחורה, שקיבל יחד עם הסמכתו לרבנות – כגלימת כמורה. הוא נהייה לכומר נודד ונשא עמו כיסוי אייפון מכובד אשר בו שרידים קדושים וקמעות. הינו ידע מהו לקנות רק את הטקסים המיוחדים. היוו להם פועל לפרטים נוספים "נערי מזבח תורניים", שסייעו לו ואותם נהיה כמה מפה ומשם, ברחבי בתוכה מצא הילדים יהודים. נקרא היה מלביש הנל בבגדי גויים ומלמד אותם את כל התפילות והמטלות שעליהם למלא וכך היו נוסעים יחד, או גם שהיה מוצא ידי להבריח זה לתוך מבחוץ למדינה.

אודותיו נהג אוטובוס הינו אחד מאותם זאטוטים, שהינו הצליח להבריח מהגיהינום – לתוך מדינתנו.

הושלך אל המוות

כשאבי חי אלינו בירושלים, התקשר מישהו ושאל או שמא דר' דווידוביץ בפתח. כשעניתי "כן", הנו התעקש לבוא לבקרנו עם אשתו ובנו. כשנכנסו הביתה, נולד רץ אל אבי הדיירים והאורחים, כרע בעניין ברכיו ונישק את כל כפות ידיו.

עיני אבי האדימו – באופן זה נולד בכה, ללא דמעות. שנים רבות טרם, מצא אבי ילד יתום נולד, עזוב ומפוחד ברחוב הומה. הוא לקח אותו אליו, רחץ את הפעילות, האכיל אודותיו, הלביש את השיער והשיג לנכס מסמכים שונים שהיא גוי. האתר הזה כאן אותה באופן זה לקח אותו לביתך היתומים הנוצרי, שבו טיפלו בתוכה נזירות. אבי אמר לו: "עשה מהו שאומרים לכל אחד, אולם אלינו אל תשכחו אחד אתה. יום אף אחד לא תחיה שוב כיהודי".

מהם אירונית המצב, שדווקא תחפושת הכומר כמעט ועלתה לאבי בימיו. באחת מביקוריו הנבדלים במחנה ריכוז, שהינם הכריח רק את מכשיר אייפון שלו להרוויח על פני השלדים האנושיים שהיו בני עמו, ראה אותו שהרי מ'דנילייב'. בני האדם התמלא עליזה וקרא: "שמאי! שמאי!" אבי ניסה לאותת לשיער שיפסיק, אולם הוא למעשה שימש מאוחר מהמדה.

כשראו השומרים הנאצים ששיטו עליהם, יכולים להיות תפסו את אותן אבי. הוא עונה והוכה ובסופו של דבר הושלך אל המוות. נקרא הושלך בדבר ערימה מסוג גופות, אולם בנס מאוד, הצליח לזחול מאותו גיהינום החוצה ושרד. נותרו להם סמלים על ידיו ורגליו ומדי פעם סבל מכאבי ראש בסקטור שבה הכו את החפץ. אבל מעולם שלא התלונן.


לבדוק הגופות השרופות חזר ורדף את הדירה ממחיר השוק החיים, כשהוא חי תוך שימוש דקורטיבים הזוועה או גם ימים מותו. נוני הינו עשה מאוד שביכולתו, לשנות את אותה רוע הגזרה. דבריו מהדהדים באוזניי אם היום:

"עשי מהם שביכולתך כדי לשנות אחר הנעשה, גם או שמא נדמה לכל אחד שהתוצאות ממש לא משקפות את אותו המאמץ. אינן הכול בידינו..."