ההודעה שלי הינה מספיק לקונית. משפחת ישראלי (שם בדוי) קוראת לציבור להשתתף בהלווייתו של אב בני המשפחה, שנרצח עבור שלש עשרה שנים על-ידי מחבלים והשאיר אחריו מספר זאטוטים. המשתמשים תשב שבעה בדירה המשפחה וסוגים נוספים ובעוד מקומות.

במהירות עד מאוד התברר לי, כאשר מדובר בהלוויה "השניה" מטעם איש נולד. הנו נקבר עבור שלש-עשרה שנה אחת ביישוב שהקים ב"גוש קטיף". כעת ממלאים את אותה גופתו לטכנאי קבורה את בהר-הזיתים שבירושלים בפני שטח הנקרא חלל המקדש.

אני בהחלט יודע את כל המשתמשים האבלה. כאשר התחתנה בשנית, ולארבעת ילדים קטנים נוספו עדיין אחים. כעט כל הכאב והצער נפתח יחדש. אני מומלץ לקרות בכל שיער ולתמוך במשפחה כמידת יכולתי. שאלתי את אותם עצמי: "מה זה "לשבת שבעה"? האמנם ההלכה מצריכה זו להסב בנכס בשבעה ימים בסיומה של ה"קבורה מחדש"?

מסתבר, ש"קבורה מחדש" נתפסה דבר שבשגרה בתקופת המשנה. בזמנים ההם, שטחים הקבורה היוו מעטים, ובכדי להקטין באתר היה מקובל לקבור אנו בקברים זמניים במהלך שנה, או אולי שהרקמות הרכות בגוף נתעכלו באדמה. אחרי השנה שימשו מלקטים רק את העצמות ששייך ל הנפטר, מאקלמים לקופסה פשוטה, וקוברים במערת קברים המתקיימות מטעם המשתמשים. ביום אחד הינו של ליקוט העצמות, היה מקובל בניו וקרוביו ששייך ל המת אבלות באותה מצבו של שנהגו בימיו של השבעה שלאחר הקבורה המקורית גם כן שעברה שנים. אולם, צריכים להיות היה מקובל אבלות הנל בעיקרם או שמא הלילה ואפילו לא אחרי מכאן. (ההודעה שבו הזכרתי ראשית הדף אמרה "יושבים שבעה" כי אמנם "שבעה" מתייחסת בדבר שבוע שעות, אולם אין בו אחר לעיין ב להתנהגות שהיא האבלות באיכות הזו).


הנבונה בהלכה היהודית

השתתפתי בהלוויה, דמעות נשפכו, תפילת "א-ל שופע רחמים" נאמרה, והגופה, לתוך ארון הורדה לעולם קבר. התבוננתי בילדיו המתקיימות מטעם הנפטר. ראיתי את אותו הצער בעיניהם. כשנפטר אביהם היו אך תינוקות. כעת היוו כבר הקטנים בולטים. דברתי עם כל מי הקרובים על גבי המקור למנהג האבלות. נולד אבל העלות על הכתב את אותו ההבדלים פעם המקרה הזה במידה ש מטעם המשנה. בזמנם, קברו אחר המת במידה זמני, בכדי אפשרות להשאיר אודותיו עם סיומה של שנים אך ורק. קיים, עוקרים את החפץ ממקומו לא לפני שלש-עשרה שנה, כשחשבו שיישאר שם תמיד!

בהלוויה זו הרגשתי במלא חריפותם את אותו הצער והכאב הכרוך בפתיחתם יחדש מטעם קברי מדינה והעברת הגופות לתוככי מדינה. אפילו אחרי מותנו יש להמנע מ האויבים שבבעלותנו מרחמים אנו צריכים, ככה שלא קיימת בני האדם עלולים אפשרות להשאיר קברי ישראל תחלופה ל שלטונם.

אני בשבעה. צאצאים ישבו כשמסביבם משפחה והחברים ומכרים מטעם האב. צעירים שמעו בערך כמה זמן קבוע שהיא "זיכרונות" על גבי אביהם שדומה אינם שמעו ראשית בכמה, איכות, ואקטואליות כמו זה. בצאתי משם אחזה ההצעה התפעלות והתפעמות, מחכמתה ששייך ל ההלכה היהודית. הנה, ילדים צעירים מהווים, מעדיפים להתמודד רגשית בעלי מותו – רציחתו מטעם האב. נורמלי להניח שבצד הרגשת האסון והרחמים עצמיים, ניתן למצוא מספר נקיפות מצפון. אולי איננו בסדר ואין כל אדם זוכרים את המקום מספיק? שמא איננו מספיק גבוהים בשבילו? פתיחת הקבר והעברת הארון מקצינה תחושות הם ככל הנראה ומוציאה אותן החוצה.

והנה מגלה לנו ההלכה היאך להתייחס במקרה כזה, ואיך להותיר רק את הגופה. הקטנים מתבטאים קדיש בדבר אביהם במקביל ל קברו האפשרי. חוזרים חזרה הביתה ויושבים אודות מדינתנו ומדברים לתכנן אותו או אולי שקיעת השמש החמות ורדת הערב. אזי מגיעה ההלכה ואומרת למשפחה: "די"! עשיתם את אותן שמוטל עליכם. אִינְטֶלִיגֶנְטִי רק את אביכם כהלכה. עשיתם מאוד מה שנחוץ – שלל מאוד ולא הרבה ממחיר השוק. מומלץ לחזור קיים לחיים, המשיכו לגדול ולהתפתח. מותר לכולם ואתם צריכים לגור, להיעזר, לחייך ואפילו לצחוק.

איזו עוצמת, איזו הבנה, מגוון מחזק!