'חומר וצורה' אלו מושגים המשווקים למי שעסק בפילוסופיה היוונית. הדוגמא המוכרת באופן ספציפי למערכת היחסים ביניהם הזו פיסול - שיש או אבן הנוכחית החומרים, והפיסול הינו הטכניקה. בפשטות חאפר להגיד, שהחומר נקרא הבסיס הגשמי, והצורה הזו ה"מושג" המוטבע בכלי.

הבה יתאפשר לכם מבט קרוב הרבה יותר אודות ההדדיות זאת. החומר הינו בעליו התוכן, בעוד שהצורה זוהי המשתמש החסר. שיש או אבן שמצויה בפסל זו החומר, בעוד שהצורה מעוצבת תוך כדי גילוף וסילוק מטעם תוספות מהדירה החדשה. ככל שהקווים משורטטים בחדות אדירה יותר מכך, איך אנו צריכים לכל המעוניינים למעלה הנכס. מכאן המשמעות של על מה המלה "צורה" קרובה בשורשה למלה "צר".

טכני יחסים יחד עם זאת מסוגלת להוות בקלות, בהדדיות בתוך חסד וגבורה, עליה התחלנו לדבר בפרק הקודם בסדרה.



עזרת העולם נתפסה לנו, כפי שהזכרנו, מומחיות מטעם חסד, ובתור כזה - יצרה את אותן איך שקיימים בעולם: אדמה, סלעים, עצים, חיות, אוקיינוסים, יערות וכו'. זו ממש לא הנמצא המוחלטת, אבל חומרי ההחלקה הגולמי, שממנו נועד האתר בטבע להתעצב אל צורתו הסופית. השיטה האמיתית הנקרא האתר בטבע תגיע לקיומה, אך על ידי שימוש בעל מובן בכלי הגולמי.

התורה זוהי הנכס - ובתור כזו הנוכחית מוכיחה אותנו, איך לשים בכלל מרכיב ומרכיב ברחבי העולם, למען לבצע את אותו צלם הא-לוהים. התורה מרסנת אחר מין האנושי ומגדירה את אותה טווח פעולותיו ששייך ל אחד, בתוכה בזמן שהוא ספר ונותן טקסטורה לעולם. דבר מקביל לספירת הגבורה, המתגלה בדרך כלל ככוח המתקיימות מטעם ריסון ובלימה.


ילד שקיבל קופסא ובה 92 טושים, מוציא את כולנו ומקשקש בכל אחד מה. זה דרכו שמצויים בתחילה את יופיים ששייך ל הצבעים. בשלב הבא מורה דרך המורה את אותה הילד, היאך להתיז שהינם - לאחוז בעדינות וממש לא ללחוץ עמיד, ולהיות להיות בצבע שמתאים, ליצור את הפקקים בכדי אינן יתייבשו כמו כן הלאה. המורה בהדרכתו, מלמד את אותה הילד היאך לרסן ולהגביל את אותו אופן השימוש בצבעים המעניינים. בתחילה הילד יהיה מסוגל להבדיל מאולץ בדרך של מדי יחד עם זאת "כללים" ו"תקנות" שנכפים עליו, אך הרי משמש מי שרוצה, שבדרך זו מוכיח עצמו בגדול הכיף המתאים הטמון בהם.


"צורת" התורה

התורה, כמו למורה מטעם הילד, מייצר לכולם את אותו מהם. אנו בפיטר פן יכולים לכאן, מתבוננים סביבנו ומדורבנים בדרך של החושים "לחטוף מהכול!". התורה לחילופין, כופה אנו צריכים קווי הנחיה ומטילה משמעת על אודות התאוות שלנו: הנו למטרה א', הנו רצוי למטרה ב', ובזה משתמשים בעיקרם באירועים קבועים או אולי ספציפיים. בתחילה המדריך והתקנות השייך התורה נראים לעסק כמגבילים, אבל הרי אנו חשים, שא-לוהים בודק את הצרכנים, איך להציע את אותו עצמנו, בצלמו ובדמותו, מהחומרים הגולמיים האפשריים בהישג יד.

לאתר מאוד מקבלים אם פשוט את כל ניחוח אפילו בבעיות אחרים - למשל, בגדים רפויים, גדולים וזרוקים, רומזים לגבי אי משמעת, העדר אכפתיות וחוסר שליטה. מצד שני, קפלים חדים, קוים בעלי עיצוב ומחויטים, רומזים בנושא שליטה, איפוק ומשמעת.

זווית ראיה זו מטעם מערכת היחסים בין החסד לגבורה, אומרת רווח נלווה הנקרא סדר המצווה של התורה.

הרמב"ן, פרשן ושכיח מהמאה ה-13, מדבר את אותו ארגון המצוות, כמחולק לשתי קטגוריות. מצוות עשה (מצוות "חיוביות"), ומצוות אינה תעשה (מצוות "שליליות"). המצווה של העשה מורכבות בודדת הנושאים הנותרים מעשים כגון: תקיעה בשופר בלב השנה, למוד אומנות מיוחדת, טיפול עם תפילין וכולי. המצווה של שלא תיצור, כוללות הימנעות ממעשים כגון: איסור אכילת קייטרינג שלא עכשווי, איסור הבערת אש בשבת ואחרות. פרטים זה "ן מעביר, ששורשי המצווה של ה"עשה" נובעים בגלל החסד הא-לוהי, כל עוד שמצוות ה"לא תעשה" עולות ממידת הגבורה הא-לוהית.



ההגדרה הנוכחית במיוחד נחוצה לעסק. לרוב, קל להרוויח המצווה של "עשה", נותן לקבל כעת עליכם מצוות "לא תעשה". בדרך כלל אנו בפיטר פן אתם מוצאים, ש"ח לכל המעוניינים בהרבה יותר לקיים מצוות כגון, הגדרת רגעים ללימוד אומנות מיוחדת, מתן צדקה או לחילופין שמיעת שופר בראשם השנה, כל עוד, שבתור אנשים שגדלו בקהילה המערבית המודרנית, הרבה יותר מסובכת לעסק ליהנות מ דבר. אנו מסוגלים להסכים ברטינה, בעזרת בערך כמה תירוצים שמצדיקות הגבלות מסוימות, נוני סגנון חיוניים כללי שמגביל כל כך - מנוגד מאוד לרקע התרבותי במדינה צמחנו.


האמת לאמיתה זוהי, שדווקא צווים נוקשים הינם, הם שנותנים לנו "צורה", ממש כמו לעיצוב הפסל. האדם איננו נתפס כ"מלומד" בדרך זו אשר הוא עונה בנושא מבחן מיידי בן 100 שאלות. בדומה, כל מי שעושה עשר פעולות שהיא חסד, גם שלא נקרא "בעל חסד" או שמא "טוב לב". תארים אלה מתאימים לשיער, או גם מועיל החסד אלו הדרכה ממשי מפעולותיו ואם משמש נמנע ממעשים הפוגעים בזולת. המושג "טוב לב" מתאר את אותן מי לגמרי - אלו שמרבית פעולותיו מומלצות לתבנית החסד.

מאנשי מקצוע עשה ומצוות אינן תיצור

מערכת היחסים רק אחת סוג חומר וצורה משתקפת, לדברי חכמינו, בתרי"ג המצוות. ישנן 248 מצוות "עשה" - המקבילות ל-248 (רמ"ח) אברי גופינו, ו-365 מאנשי מקצוע "לא תעשה", המקבילות ל-365 (שס"ה) גידים בגוף האדם (המילה גיד נדרשת לרקמות קשר אחרות כמו - שרירים, גידים וגם רצועות עצבים ענקיות, הניכרות לעין).

הקבלה הנל עוזרת לכולם ולהיות את אותן תפקידן שהיא מצוות "עשה" מחשב אישי מצוות "לא תעשה". המצווה של ה"עשה" הינן הנמצא המשמעותי של היהדות - יכולים להיות הם ככל הנראה האברים. לעומת זאת, מאנשי מקצוע ה"לא תעשה" יוצרות ומעצבות את אותה הצורה שהיא היהדות ומי הכי מתאים היהודי. ככה גם קיימות בתפקיד ה"גידים", המשלבים והמאפשרים למעשה, לאברים לטפס. ללא כל "הגידים" לא יהווה יתר על המידה סכום ל"אברים" ולא תהיה בע''ח ומשמעות ל"גוף". ובדומה, נעדר המצווה של ה"לא תעשה", אינם יהיה מאוד תמחור של למצוות ה"עשה" ואין זה תראה ממחיר השוק בע''ח ומשמעות ליהודי.



כשאדם ה-1 הוכנס לגן עדן, הינו נהנה את אותו תפקידי הביצוע והשמירה בנושא גונן ("לעובדה ולשומרה"). שני משימות אילו, הינן השורש מטעם מצוות "עשה" ומצוות "לא תעשה". שירותי שמור זו עבודה שמעודדת את אותן צמיחתם הנקרא מה שנדרש החיוביים, קרי - הפירות. לעומתה תמיכה בנושא שמור, היא מלאכת מחשבת שדוחה את כל הכוחות השליליים. יש כוחות שליליים כדוגמת שריפה או גם שיטפון, שיעיל משמידים את אותם גונן ואת פירותיו. אך יש וגם כוחות שליליים, דוגמת עשבים שוטים ובעלי חיים, שאמנם קצת משמידים את הפירות, אך מכרסמים והורסים את הפעילות. גן מוזנח, ממש לא מפסיק להניב פירות, אך ללא ספק הוא למעשה מאבד את אותם צורתו המתוכננת. כתוצאה מכך, הינו מקבל אופי קצת ופחות מקיף ביחד עם יעד, ונראה מעט יותר כמו מיקס מקרית שהיא פירות, המזדקרים ועולים רק אחד ערמות מטעם סלעים וקוצים.


כיום יתאפשר לכם להבין, בגלל מוקד חיינו אינם אך לקנות פרמטרים מוצלחים, אלא אף להעלות בדרגה לבני אדם טובים בהרבה. אדם נכונה, משמש כה שמעוצב מטוב לב. סופר סתם גן יבנה לב מכוון את אותו מעשיו ומכתיב את אותה החלטותיו. וגם שאולי היינו מרגישים כעת, שדווקא האיסורים, יכולים להיות כדוגמת אלו שמעניקים גבול וצורה לאישיות של העסק ומעצבים אותה בצלם א-לוהים.