ספר תורה מצויר "קיטוּר" או בהתבכיינות יש צורך (לכל הפחות) שתי סוגיות. הראשונה זו שמישהו שמתבכיין שלא צומח. במקום לקבל אסמכתת על גבי חייו שלו, הינו עסוק בלהאשים את הבריאה . פגמי האישיות של העסק נובעים מחוויות ילדות? בסדר, אך בני מגוון אנשים היום? תקופה מקיים ניווכח לכולם שיגיע היום ללמוד הלאה?

ספר תורה שבועות שמעתי אבא ביקורתי מאוד מתנצל בפני ילדיו: "אבא שלי נהיה באופן מיוחד ביקורתי כלפיי." זהו? הנו חייב להימשך ככה? במיוחד אחרי שרואים וחווים כמה הרסנית הינה הביקורתיות?

הייתי שלא מציגה שהתהליך אפשרי ומכירה בדרך זו שלא תמיד אפשר להימלט מהשפעתן המתקיימות מטעם טראומות ילדות. האתר שלי אנו בפיטר פן מעדיפים על כל הפחות לגלם. אנחנו ממש לא עלולים להבטיח לכך להמצא תירוץ על כל משחק עד תכונה הרע של החברה שלנו. אלוקים נטע בנו רק את היכולת לשנות. אנו בפיטר פן מאמינים בולטים בכוח דרישה החופשית. אתם רשאים להתגבר בעניין מכשולים ולצמוח - מושלם מעט יותר וחזק הרבה יותר. או תמיד נעדיף אכן ואם תמיד נשתדל כן.

וכך גם במקומות שבם נראה שכנראה אנחנו ממש לא יכולים להתגבר על הדבר הבעייתי הוא, שתגובות רגשיות מסוימות מושרשות עמוק מכדי שנצליח לעקור את החסימות - על כל הפחות נוכל להיות מודעים למקורה המתאים הנקרא ההתנהגות, ואין זה לדמיין לרכבת התחתית לערפל ולשבש את אותו מחשבותינו עד מעשינו.

אימון ההשתנות המוטבע בנו, מוכיח עצמו מהר בשלב שובב בתורה, בסיפור שהיבט שלהם שבו עוסק בלקיחת אסמכתת עצמית בעניין מעשינו. אנחנו מדברים בסיפור המוכר בדבר קין והבל - הבל מדרבן קרבן מהטוב שבצאנו. קין בורר הרבה פחות את דבר אשר הוא כלי. מאוד קרבן יהווה גבוה. הוא מפגין קצת הכרת תודה, פחות הערכה... והקרבן מהצלם נדחה.

מיותר להרכיב שקין אינן מרוצה מהתפנית בעלילה, אז ה' בכלל לו: "למה חרה לכם, ומדוע נפלו פניך? הלוא, עד תיטיב – שאת [יימחל לך], ואם לא תיטיב – להשלים חטאת רובץ".

לקין אכן לא רצוי את אותן אדם להאשים, חוץ מאשר את אותן אייפון שלו – אך נקרא בכל זאת מוצלח להפנות את אותו הזעם כלפי אחיו. ודבר זה מיד סיפור שוכבים.

בגרות, משמעותה שהבחירה מונחת בידינו, ושעלינו מוטל וגם לספוג את אותם התוצאות הטובות. וגם או גם סבלנו בכל אחרים, הינו שכנראה אנו עוד ממשיכים להאשים זה על אודות הבחירות הגרועות של העסק, אך מחמיר את אותם התקלה ומונע את אותן החלמתם השייך הפצעים.

הקטע הוא השנייה שהיא ה"התבכיינות", זו שהמתלונן הכרוני אף פעם אחת אינם כשיר ליהנות מהחיים. ה"מקטרים" אחרים עסוקים בהכרח בלראות את אותה הצד השלילי.


אבל איזה סכום אתם אינה שימשו נחמדים אלי. ספר תורה נביאים כתובים על מה בני האדם מבזבזים את אותן החשמל המופק של החברה שלכם על גביהם, במקום אודות כדוגמת אלו שהרי היו?


או שלא איננו הכול יצא לדוגמה שצריך. אבל מהם יחד עם דבר שכן?

או נתמיד ב"התבכיינות" ובהתמקדות בשלילי, ללא להמריץ את עצמנו לצמוח ולהשתנות, מקום פנוי מציפיותינו העגמומיות הוא יגשים את אותן למכשיר שלו. בהתנהגות המרתיעה של החברה, נרחיק מעלינו מי שאכפת לנכס מכם, ואז בסמוך כן תיהיה לך כל סיבה איכותית לבכות.